הבלוג של יעל

 
הילדים שלנו יכולים פתאום בשניה, בלי שום התראה, להאיר לנו דברים ששנים אנחנו סוחבים על גבינו ואפילו לא שמים לב אליהם, לדוגמא :
 
אתמול, אני וירון, בני בן ה-5, דיברנו כהרגלינו בערב סביב השולחן, הוא סיפר לי מה היה בגן ואני סיפרתי לו כמה שאני עייפה... פתאום הוא קם מהשולחן והתקרב אליי ואמר: "אמא, את יודעת את מי אני אוהב הכי בעולם?" "אותי" עניתי ללא היסוס, " לא נכון" הוא צחק, "את אבא?" ניסיתי שוב, "לא נכון", שוב צוחק, "את דניאלה?" (אחותו) עניתי בביטחון, "לא" – הוא ענה חסר סבלנות,  את עצמי!!
אני הכי אוהב את עצמי! הרמתי את עיניי והסתכלתי אליו בהערכה עצומה.  וואו! חשבתי,כל הכבוד!
ילד בן חמש בלי סדנאות, בלי ויפאסנה, בלי משברים וניסיון חיים יודע להגיד שהוא הכי אוהב בעולם את עצמו, מדהים! חיוך עלה על פניי, קמתי וחיבקתי אותו, "ירוני, אני הכי אוהבת בעולם אותך!"
"אני יודע" הוא מלמל והמשיך לאכול.
 
אנחנו כל כך טרודים בחיי היום יום שבאמת אנו שוכחים את עצמינו, וכשאנחנו כבר נזכרים אז זה בד"כ במשברים, בחולי וכשאנחנו לא במיטבינו. רק אז אנחנו נזכרים שאנחנו קיימים ויש לטפל בנו, אבל אז זה כבר מאוחר מדי, זה נעשה בגלל שאנחנו לא מרגישים טוב, זה לא נעשה מהמקום הנכון.
 
למה אנחנו לא לומדים? למה ברגע שאנחנו מרגישים יותר טוב, אנחנו חוזרים לסורינו, לא משקיעים בעצמינו, טרודים כל הזמן, לא מוצאים פנאי לשפר את איכות חיינו וכל הזמן נותנים לחיים לנהל אותנו, במקום שאנחנו ניקח אחריות וננהל את חיינו בעצמינו, למה?
 
מה דעתכם שסתם באמצע החיים נפנק את עצמינו, ניתן לנו את התשומי המגיע לנו!
אפילו לא נחכה ליום הולדת, פשוט ביום רגיל, כי באמת מגיע לנו ואנחנו באמת ראויים לזה.
יאללה בואו!