לפני כחודשיים בערך התקיימה ההופעה של מדונה בפארק הירקון, אני ובעלי הלכנו. בעלי הזמין את הכרטיסים, הוא ממש התעקש שנלך, "אחרת נתחרט" הוא טען, אני זרמתי. קנה קנה, בטוח יהיה סבבה.
בדרך באוטו, חשבתי לעצמי, מה את עושה? מה, את בת 16? את בת 35, אמא לשניים ואת עומדת להידחק עם 50,000 איש במשך 3 שעות ולחכות שההופעה תתחיל בעמידה בחום שכולם מזיעים מסביב ואי אפשר לשתות כי אחרת צריך ללכת לשירותים... ועוד ועוד מחשבות על איך ולמה ומה נעשה וכו' – מחשבות שלא עוברות בראש לבני נוער שמגיעים להופעה, שפשוט מגיעים ומסתדרים - מה שיהיה יהיה, בלי תכנונים מיותרים ובלי דרמות.
פתאום הרגשתי זקנה, הרגשתי מבוגרת שחושבת על מה יהיה ועל פתרונות אפשריים לכל מיני מצבים שיכולים להיווצר, הקלילות היומיומית שלי שכל כך התגאיתי בה בד"כ, נעלמה והרגשת כבדות החלה להיכנס.
כל הדרך לשם דיברתי ושטחתי בפני בעלי את כל הפתרונות שמצאתי לבעיות פתאומיות שיכולים לצוץ במהלך הציפייה להופעה ובמהלכה. בעלי שקצת מכיר אותי. הנהן בשקט ולא אמר דבר, נתן לי להרגיע את עצמי ..הגענו וכמו שחשבתי ככה היה: צפוף בטירוף, חם, לח, מחניק עם כל האנשים, הציפייה להופעה הייתה בלתי נסבלת, כמעט נשברתי אבל למזלי, בדיוק אז החלה ההופעה.
ברגע שההופעה החלה שכחתי הכול, המוזיקה, הבמה וכמובן מדונה בכבודה ובעצמה עשו את העבודה. רקדתי עד שלא יכולתי יותר, קפצתי וזזתי והרגשתי את המוזיקה בתוכי , כמו שהייתי בת 16 , כמו אז, הרגשתי את ההרגשה הטובה הזו שמאשרת את העובדה שיש לך את זה, יש לך את כל מה שאתה צריך כדי להצליח, כדי להיות מי שאתה, תתחבר לאמת שלך ופשוט תהיה, כי יש לך את זה!
הרבה זמן לא הרגשתי את ההרגשה הזו בצורה חדה כל כך, האנרגיה בהופעה וכמות האנשים הצליחה לטלטל ולנער אותי בצורה כזו שזה פשוט יצא החוצה. יצא והתפרץ לו והזכיר לי, אותי.
החיים לפעמים מצליחים להוציא אותנו מעצמינו, אנחנו מתחתנים, מולידים, עובדים ומתנהלים בחיי היום יום, בקושי מוצאים זמן להיות, ולפעמים מתרחקים מעצמינו...ואז מגיעה הזדמנות, הזדמנות להזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו, ובגלל שאנחנו חושבים שכבר איבדנו את זה, אז אנחנו נוטים להתעלם מאותה הזדמנות פז וממשיכים בחיים "הבטוחים" שלנו.
אני מציעה לכם להסתכל מסביב ולראות אם יש אי אלו הזדמנויות שצצות מדי פעם, לנסות להעיז ולראות מה יקרה, אולי משהו טוב יקרה... אצלי זה כבר קרה. :)