הבלוג של יעל

יום שישי, שש ורבע, אף אחד לא בבית, בעלי לקח את הילדים לפארק עם ההורים שלו וכולם מבלים ונהנים, חוץ ממני.

אני שוקעת במחשבות, נכנסת פנימה, יש לי זמן, חייבים לנצל את הזמן.  זה לא קורה הרבה שיש לך זמן לבד ... אמא ל- 2 ילדים בכל זאת.

קשה, קשה לראות מה שיש בפנים, אני רואה המון עבודה, המון אנרגיה שצריכה להיות מושקעת פנימה, המון דברים שצריך לפתור...מבאס...ואני לבד ואין מי שיסיח את דעתי..אני מנסה לראות קצת טלביזיה, לאכול, אפילו עשיתי קצת יוגה..אבל הדמעות לא איחרו להגיע...בד"כ אני מנסה להסתיר אותם כי אני בד"כ עם אנשים או עם המשפחה, אבל עכשיו אני לבד... אפשר לבכות וזה בסדר לשחרר את כל מה שיושב שם מהבוקר או הצהרים ורוצה לצאת.

פתאום הרגשתי שאני רוצה לדעת מתי נכנסת השבת..הרצון להדליק נרות שבת בער בי...לקבל את השבת כמו שצריך, להתפלל , להוציא החוצה הכול, לשחרר ולנקות. בדקתי באינטרנט..בעשרה לשבע...לקחתי מטפחת שמתי על הראש, הוצאתי את הפמוטים שחמותי הביאה לי לחנוכת בית (לפני 5 שנים) חיכיתי לשעה המתאימה והדלקתי.  הרגשתי טוב, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהדלקתי נרות...

אני לא מסוג האנשים שצריכים חג או הדלקת נרות כדי לדבר עם אלוהים, אני עושה את זה כל הזמן: בלילה לפני השינה, שאני הולכת עם הכלב, שאני באוטו, באמבטיה, בכל מקום...כמעט. אני מרגישה חיבור מלמעלה, שיש עם מי לדבר, שמישהו כן מקשיב לי ויש דיאלוג. זה מאוד טבעי לי המצב הזה.

אני מרגישה שעומד לקרות שינוי גדול באוויר, שינוי לטובה ביחסים שלי עם בעלי, שינוי עוד יותר לטובה ביחסים שלי עם עצמי, שינוי גיאוגרפי / מעבר דירה, בקיצור שינוי ...אולי זה בגלל שאוטוטו נכנסת שנה חדשה ואני כולי מתמלאת תקוות ותפילות לשנה החדשה, שהפעם באמת מה שאני רוצה יקרה ושהשנה הזו תהייה השנה שייחלתי לה. אולי ..נחכה ונראה, בינתיים צריך עוד לחשוב מה לעשות עם הילדים בימים האחרונים של החופש הגדול, להכניס את הילדים לגן ולכיתה א' (בשעה טובה) ורק אז להתכונן לבואה של השנה החדשה שאני כבר מתה שתתחיל ושאני אוכל להתחיל הכול מחדש.